פרשת השבוע פנחס, באה בהמשך לסיום הפרשה הקודמת (בלק) שסיפרה על אירוע דרמטי: רבים מעם ישראל, נהו אחרי המואביות שהוצבו כנערות פיתוי, ונכשלו בהמשך גם בעבודת אלילים- שעונשה הוא מוות. אל שיא ההידרדרות והחוצפה מגיע זמרי-בן-סלוא- שרבים מהחוטאים הגיעו משבט שמעון שבנשיאותו: לעיני משה ולעיני כל ישראל הוא מביא עמו לאוהלו אישה מדיינית.

בתוך המבוכה הכללית שמשתררת, קם פנחס- נכדו של אהרן הכהן, נוטל חרב בידו ודוקר את הישראלי והמדיינית. מעשה הגבורה של פנחס, עוצר את המגיפה הקשה שהחלה להשתולל בעקבות חטאי ישראל והפילה עשרים וארבעה אלף חללים.

הפרשה שלנו נפתחת בתיאור השכר שניתן לפנחס, על שהתייצב מול החוטאים: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" – בזכות שעצר את המגיפה, יזכה הוא וכל זרעו להיות כהנים.

השכר אותו קיבלו פנחס וצאצאיו, נחשב חריג וחסר תקדים. אפילו משה רבנו, שבעצמו הצליח באמצעות התפילות והתחנונים למנוע לא פעם גזירות ומגיפות מעל בני ישראל, אפילו הוא לא זכה לשכר כזה.

ההבדל בין משה לפנחס מוסבר באופן הבא: משה פעל בכל פעם באמצעות פעולה רוחנית: הוא התחנן לפני בורא העולם, ואפילו פעם ביקש למחוק את שמו מהתורה, במקרה שבו הקב"ה לא חלילה יסרב לסלוח לבני ישראל על חטאיהם. פנחס לעומת זאת פעל במסגרת העולם, ובאמצעות השפעתו גרם לעם להתחרט ולחזור בתשובה. הוא נהג כך, גם כשמעשיו הקיצוניים היו כרוכים בסיכון אישי עד כדי סכנת חיים.

באמצעות השכר הגדול של פנחס מלמדת אותנו התורה את החשיבות הרבה לצאת לשטח ולנסות לשנות את המציאות, גם תוך מחיר אישי כואב, ולא להסתפק בתפילה והסתגרות בבית המדרש.

מבוסס על תורתו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל